הזנב

חשבו על הזנב כעל תורן. מורם גבוה ונוקשה מאותת בדרך כלל על עוררות או ביטחון, לפעמים על גבול העימות. מוחזק בגובה אמצעי, בערך בקו עמוד השדרה של הכלב, הוא בדרך כלל רגוע וניטרלי. זנב נמוך מרמז על חוסר ודאות, לפעמים על פיוס. מוכנס מתחת לבטן הוא אמירה ברורה של "אני מרגיש קטן כרגע", בדרך כלל פחד או מתח חמור. תמיד קראו את המיקום מול קו הבסיס של הגזע: האסקי מסלסל את הזנב גבוה מטבעו, גרייהאונד נושא אותו נמוך מטבעו.

כשכושים רפויים ומסוחפים שמניעים את כל החלק האחורי הם הכשכוש הקלאסי של "אני מאושר לראות אתכם". כשכושים מהודקים ומהירים שבהם רק קצה הזנב רוטט יכולים דווקא להעיד על עוררות או מתח גבוהים. שאר הגוף אומר לכם במה אתם מסתכלים. גוף רפוי ועוד כשכוש מסוחף שווה ידידותי. גוף נוקשה ועוד כשכוש מהיר וצר שווה "משהו קורה, הישארו ערניים". אף אחד מהכשכושים לבדו אינו אור ירוק לזרים להושיט יד.

קו מחקר, שהחל עם קוורנטה ועמיתיו ב-2007, מצא שכלבים נוטים לכשכש יותר לצד ימין של הגוף כשהם מרגישים משהו חיובי, כמו לראות אדם אהוב, ויותר לצד שמאל כשהם חשים חוסר ודאות או שליליות קלה. נראה שכלבים אחרים בחדר מבחינים ומגיבים אחרת לכל אחד מהם. כנראה שלא תמדדו את זה בחיים האמיתיים. ובכל זאת זו תזכורת משעשעת לכך שתנועת הזנב היא אות שלם עם צדדים, ולא סתם מתג כבוי או דלוק.

צורת הזנב והנשיאה הטבעית שלו משתנות מאוד בין גזעים. הסלסול ההדוק של הפאג, זנב הלוטרה של הלברדור, זנב המגל של השיבא, הנשיאה הנמוכה והמוכנסת של הוויפט, כולם נראים שונה במנוחה. הטריק הוא להשוות את הכלב עכשיו לעצמו לפני עשר דקות. אם גזע שבדרך כלל נושא זנב גבוה משפיל אותו פתאום, זה אות אמיתי. אם גזע שנושא זנב נמוך מטבעו מרים אותו גבוה מהרגיל, גם זה אות. תמיד מדדו את השינוי מקו הבסיס של הפרט.